לא על פילדלפי לבדו
בעוד בישראל נמשך הוויכוח על החלטת הקבינט להתנגד לדרישה להסגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי, הזכיר ח'ליל אל חיה, סגן ראש חמאס בעזה, כי סוגיה זו היא רק אחת מתוך רשימת התמורות שחמאס הציג כתנאי לעסקה. "אנו מדגישים שכל הסכם חייב לכלול הפסקה כוללת של התוקפנות, נסיגה מוחלטת מרצועת עזה, כולל ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חזרה חופשית )ללא בידוק( של העקורים לבתיהם, סיוע והקלות לפלשתינים, שיקום הרצועה ועסקת חילופי שבויים", אמר אל חיה.
עמדה זו אינה חדשה. מה שבלט בהצגתה הוא הביטחון העצמי שהפגין בכיר חמאס, בשבוע שבו הוא ואנשיו היו אמורים להיות "מכווצים" מהחשש מפני התגובה על רציחתם של ששת החטופים. אולם ההתייחסות לכך בישראל ובארה"ב עוררה אצלם תגובה הפוכה. לדידם, לא רק שהם לא שילמו מחיר על הפשע הנתעב, אלא שבאמצעותו הם הצליחו להגביר את המתח ואת המחלוקת הפנימית בישראל, וגם להוביל את וושינגטון לדון באפשרות להציג מתווה שיוגדר כ"הצעה סופית, ללא אפשרות לשינויים" .("Take it or leave it") הם מיהרו למנף את הזעזוע הציבורי מרצח החטופים בקמפיין הסברתי שהזהיר כי זו תהיה התוצאה של לחץ צבאי יש ראלי, והציגו עמדה נוקשה ביחס לדרישותיהם במשא ומתן.
בחמאס מניחים כי הצעה אמריקנית סופית תבוא בהכרח על חשבון העמדה היש ראלית. עיקר הלחץ להגיע לעסקה מופעל ממילא על ההנהגה בישראל. חמאס לא משלם מחיר על משיכת הזמן, וכל עוד הוא מחזיק בחטופים תמיד יוכל להמשיך במשא ומתן - מהנקודה שבה הוא נעצר.
מהנשיא ביידן, שהבטיח כי חמאס ישלם מחיר על רציחתם של החטופים, אפשר לצפות קודם כל לא לתת פרס לחמאס. הפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי לאלץ אותה להת גמש מול דרישות חמאס היא פרס לארגון הטרור. אדרבה, הצעד המתבקש הוא תמיכה אמריקנית בעמדתה הצודקת של ישראל. אפשר כי תמיכה כזו אף תסייע לקידום המשא ומתן.
הגיעה העת שארה"ב תמצה את מנופי הלחץ שיש לה מול חמאס. אחד מהם הוא סילוק מנהיגי הארגון מקטאר. וושינגטון צריכה לתבוע זאת מדוחא. הנהגה זו אחראית במידה שווה לזו של ההנהגה בעזה להתקפת הטרור ב 7 באוקטובר, וגם לפשעי המלחמה. זאת אותה הנהגה שבי מים אלה דוחקת באנשיה ביו"ש לצאת ולבצע פיגועי התאבדות. הדרישה לסילוק ההנהגה מקטאר והטלת סנקציות אישיות על אנשיה הן המינימום המצופה מארה"ב. ישראל כבר תדע לבוא חשבון עם ראשי הנחש.
מבחינת ישראל, צעדיה הבאים בעזה אמורים לשרת שלוש מטרות: המשך הפגיעה ביכולות הצבאיות השיוריות של חמאס, פגיעה ביכולות השלטוניות שלו והגברת הלחץ עליו לקידום שחרור החטופים. כדי להשיג מטרות אלה צריך להפקיע מח מאס לחלוטין את השליטה באספקה שנכנסת לרצועה. זה החמצן של הארגון, וגם האמצעי העיקרי שמשמר את משילותו. נכון גם לשקול את ביתורה של הרצועה באזורים נוספים מעבר למה שקיים כרגע.
נכון לשקול בחיוב גם את דרך הפעולה שהוצעה על ידי ראש המל"ל לשעבר, האלוף )מיל'( גיורא איילנד: פינוי צפון הרצועה מתושבים, סגירתו כשטח צבאי והפסקת האספקה אליו. חסרונותיה של הצעה נעוצים בהתנגדות שהיא צפויה לעו רר בארה"ב ובקהילה הבינלאומית, וכן בכוחות הרבים שנדרשים לצורך ביצועה. כמובן, ניתן לבצעה באזורים אחרים בהיקף שונה. על כל פנים, יתרונותיה הרבים מצדיקים את הדיון בה.
ארה"ב צריכה לתמוך בעמדתה של ישראל ולמצות את מנופי הלחץ העקיפים שבידה נגד חמאס. מצד ישראל נדרשים מהלכים יצירתיים, דוגמת הצעתו של גיורא איילנד
הכותב מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית