לא אוכל לבדי
פרשת דברים
המילים הללו נכתבות בתחילת השבוע, וקשה לדעת אם ועד כמה הן תהיינה רלוונטיות כשיפורסמו בעיתון בסוף השבוע. את הימים האחרונים אופפת אווירה של חרדה כללית, בהמתנה מתוחה לנקמת האויב, שמבטיח כבר כמה ימים "עונש כבד" על המהלומות הקשות שהנחיתו עליו כוחותינו. כבר כמה ימים שאני חושב על הסיפור הקשה המובא בדברי חז"ל )מסכת שמחות, פרק ב( על אותו "תינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית" ועורר את חמתו של אביו. האב הכועס איים על הבן שהעונש הח מור בוא יבוא, והבן המבועת, שנחרד עד מוות מאימת הפורענות שעתידה להתרגש עליו, הלך ו"איבד עצמו בבור" - שלח יד בנפשו.
חכמים למדו מהסיפור על הכוח ההרסני של ההמתנה לצרה, על הנזק הנפשי שהיא עשויה לגרום, ועל עו צמת החרדה שעשויה לאפוף אדם אל מול הלא נודע. במובנים רבים, לנפש האנושית קל יותר להסתגל לצרה קשה וכואבת, מאשר להתמודד עם הספק המנקר ועם חוסר הוודאות, אף אם מדובר בצרות חמורות פחות.
הפרשות החותמות את ספר במדבר ופותחות את ספר דברים, מתארות את אחד מרגעי האימה וחוסר הוודאות הקשים ביותר שידע עם ישראל בתולדותיו. 40 שנות הנדודים במדבר הסתיימו, והעם עומד להיכנס לארץ ישראל, שבה צפויות מלחמות קשות ועקובות מדם עם עמי כנען. משה רבנו, המנהיג האגדי שהוציא את ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר, נואם את נאום הפרידה שלו ונפרד מצאן מרעיתו, שכבר נפרד בחודשים האחרונים מאהרן וממרים, מנהיג ומנהיגה משמעותיים וחשובים שהלכו לעולמם. ההתנהלות הניסית - עמוד האש ועמוד הענן, המן ושאר ניסי ההליכה במדבר, כולם עומדים להתבטל עם הכניסה לארץ כנען. בני ישראל הולכים אל הלא נודע, דואגים ומפוחדים.
בתוך כל המציאות הכאוטית ומעוררת החרדה, מספר משה לעם על הקשיים האישיים שהוא עצמו חווה, 40 שנה מוקדם יותר, סמוך לאחר יציאת מצרים. ובתוך אותו סיפור דברים, מציע משה לעם את אחת העצות המוצלחות והיעילות ביותר להתמודדות עם מצבי קושי, אתגר, אימה וחוסר ודאות. משה מספר לעם על האתגרים שבמסע במדבר, על הסכנות שנשקפו מהאויבים מסביב, ועל הקשיים שבהובלת עם קשה עורף, 60 ריבוא בני אדם, במסע בלתי נגמר במדבר.
"לֹא אוַּכל ְלַבִדּי ְשֵׂאת ֶאְתֶכם" )דברים א, ט( אומר משה לעם, וחשוב לדייק ולדקדק בלשונו. משה לא אומר שאין הוא יכול לבצע את המשימה, אלא רק שאין הוא יכול לבצע אותה לבדו. כמה פסוקים מאוחר יותר יחזור משה על תמיהתו וישאל - "ֵאיָכה ֶאָשּׂא ְלַבִדּי" )שם, יב(, ויספר לעם כיצד ביקש למנות מערך רחב של עוזרים, שיתמכו ויסייעו לו במשימות הקשות שהוא נדרש אליהן.
כבר בתחילת הדרך הזהיר את משה חותנו יתרו, כשא מר לו: "לֹא טוֹ בַה ָדּ ָבר ֲא ֶשׁ ר ַא ָתּ ה עֶֹשׂ ...ה לֹא ת וּ ַכל ֲע שֹׂה וּ ְלַבֶדָּך" )שמות יח, יז-יח(. ואף משה עצמו כבר אמר והודה – "לֹא אוַּכל ָאנִֹכי ְלַבִדּי ָלֵשׂאת ֶאת ָכּל ָהָעם ַהֶזּה" )במדבר יא, יד(. זו הכרה מדהימה מצד אדם שנבחר לתפקיד על ידי הקב"ה בעצמו, וזוכה להתגלות אלוקית על בסיס יומיומי, אך מבין היטב שהמשימה גדולה מכדי שיוכל לשאת אותה לבדו. למען האמת, התובנה הפשוטה הזו היא אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמעידה התורה על המין האנושי, כשרגע אחרי יצירת האדם מעיד עליו בוראו - "לֹא טוֹ בֱהיוֹת ָהָאָדם ְלַב"וֹדּ )בראשית ב, יח(.
איני יודע כיצד נכון להיערך למלחמה או להסלמה. אין לי דעה מוצקה על המהלכים הראויים והרצויים, וגם אני, כמו אותו תינוק בבני ברק, חש מצוקה ודאגה לנוכח איומי הפורענות. אך זאת אדע היטב - אל מול חרדות ואימה במציאות של אי ודאות, אסור לעמוד לבד. האינדיבידואליזם המודרני סיפר לנו על כוחנו ועוצמ תנו כיחידים, על יכולותינו והישגינו כפרטים, ואנחנו האמנו. אך משה, שהיה באמת בעל כוח ועוצמה שלא היו כדוגמתם, דווקא הוא מלמד את העם, ברגעים נוראים של חרדה ואימה, גרועים שבעתיים מאלו שאנו חווים כיום, ש"לא אוכל לבדי", שלא ניתן ולא כדאי לשאת לבד. החיבוק של המשפחה, הקהילה, החבורה, הציבור והעם - הוא תמצית המתכון להצלחתנו.
השבוע נציין את צום תשעה באב, היום שבו חרבה ירושלים לפני אלפי שנים. לא במקרה קשרו חז"ל בין חורבן ירושלים לשנאת האחים ששררה באותם ימים בקרב עם ישראל. הלכידות, האחווה והחיבור הם סוד כוחנו. בהיעדרם - חורבן הוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת. √
האינדיבידואליזם המודרני סיפר לנו על כוחנו ועוצמתנו כיחידים, ואנחנו האמנו. אך משה, שהיה באמת בעל כוח ועוצמה שלא היו כדוגמתם, דווקא הוא מלמד את העם, ברגעים נוראים של חרדה ואימה, ש"לא אוכל לבדי", שלא ניתן ולא כדאי לשאת לבד
1 היכן היינו כעם לולא תשעה באב? עוצמתה של הנהגה מתבטאת ביכולתה להתייחס לעתיד האומה. מה היה באותו יום קיץ מר ונמהר בשנת ,70 עת הלהבות אחזו בהר הבית ונראו עד לעבר הירדן המזרחי? מלחמת האחים שהתחוללה בירושלים לא הותירה הרבה אהדה והבנה בין חלקי העם; גם לנוכח האויב המסתער הכריעה החשדנות בין הסיעות, ושילוב הידיים היה מאוחר מדי.
החיילים הרומאים, מתוסכלים משנות המרד הגדול, מעקש נות היהודים, מהפגיעות המשמעותיות שספגו וגם מהחום הכבד, הוציאו את כעסם ועצביהם על היהודים ועל העיר. כך מדווח יוסף בן מתתיהו: "בעוד המקדש בוער, בזזו החיילים כל דבר שנפל לידיהם והרגו בהמוניהם את מי שתפסו: לא חמלו על קשישים ולא על עוללים ולא הדרו פני נכבדים, אלא המיתו זקנים וטף, כוהנים והדיוטות כאחד... בין שהגנו על עצמם ובין שהתחננו על נפשם... שפעת הדם עלתה אף על שטף האש... הגוויות כיסו כל פיסת קרקע..."
ברחבי העולם היהודי בליל תשעה באב השבוע יכבו את האור וימנו 1,956 שנים לחורבן הבית, כלומר הספירה היהודית מתחילה משנת .68 אבל אנחנו יודעים בבירור שהחורבן אירע בשנת .70 הנה לנו ההבדל בין ספירה "מוסרית" לכרונולוגית. מבחינת חכמינו, בית המקדש חרב שנתיים קודם לשריפתו. אם העם מפולג וכל צד רואה בשני אויב הגרוע מהאויב האמיתי העומד בשער, כי אז אין על מה להגן. הם ביטאו זאת בתלמוד, כשסיפרו שכאשר נכנס הכובש לבית המקדש, זחה דעתו והוא התגאה בניצחונו: "יצאה בת קול ואמרה לו: 'עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת'". התלמוד מתייחס לנבוזראדן, הכובש הבבלי בבית הרא שון, אבל די ברור שהתכוונו לתקופתם בבית השני, אלא שהרחיקו עדותם. זה הלקח הראשי מהחורבן!
2
חורבן המקדש לא היה רק אירוע דתי, אלא גם לאומי. כשקיבלנו את השם ישראל, צורפה הסי
ִּי ָש/ִריָת ִעם ֱאלִֹקים ְוִעם ֲאָנ%ִשים - ַו."!לכָוּתּ אלוקים ואנשים, שמיים וארץ, מלכות ומקדש. זה עומק החלום של אבינו השלישי: "ְוהֵּה ס ָּם מ ָּב ַאְרָצה ְורֹאוֹשׁ ַמִּגיע % ָמְיָמה, ְוהֵּה ַמְלֲאֵכי ֱאלִֹקים עִֹלים ְויְֹרִדים ."וֹבּ על ערש היותנו לעם סומנה משימתנו ההיסטורית: להיות סולם המחבר שמיים וארץ, לעזור לאנושות לטפס במעלה שלביו מחברה חומרנית לחברה מוסרית, שבה יראת השמיים מחזקת את הכבוד לסדרים הקיימים אך אינה חוששת מדי נמיות ומשינוי, שהרי הסולם אינו סטטי - המלאכים עולים ויורדים בו, ויש אחריות הדדית בין העולמות.
חורבן הארץ והיציאה לגלות - תהליך שארך מאות שנים - היו איום ברור על המשכיות העם. הגלות הראשונה לאחר החורבן הבבלי 586) לפנה"ס( היתה קצרה במונחים היסטוריים, ואפילו אז החשש להיטמעות ולהיעלמות העם היה מוחשי. הגו לים על נהר כבר בבבל ראו כיצד עמים שכנים נטמעו בחברה הבבלית ואיבדו את זהותם. הם פנו למנהיגם הרוחני והביעו בפניו את ייאושם: "ָיְב וּשׁ ַע ְצמ וֹ ֵתינ וּ ְו ָא ְב ָדה ִתְקָו ֵתנ ,וּ ִנ ְגַז ְרנ וּ ָלנ ."וּ כנראה, חשבו, הם הדור האחרון. לשם כך בא הנביא יחזקאל עם חזון העצמות היבשות, שהבטיח להעלות את העם מהג לות )הקבר הלאומי(. פחות מ 50 שנים מאוחר יותר, פורסמה הצהרת כורש שקראה ליהודים לשוב לירושלים. 3 בפעםהשנייה הבינו חכמינו שתהליך השיקום יימשך זמן רב יותר. בין חורבן הארץ להקמת מדינת ישראל חלפו 1,878 שנים. שום עם אחר בהיסטוריה לא מת מבחינה לאומית זמן כה רב, שרד רדיפות, גירושים ושואה איומה שכילתה שליש ממנו, ואז קם לתחייה במולדתו ההיסטורית. לשם כך נדרשה מחשבה ארוכת טווח.
עומק מחשבת חכמינו היה לשמר את הגרעין הלאומי באמצעות המעטפת הדתית. אי אפשר לומר לעם שגלה מארצו ואיבד את שפתו המקורית, תוך שהוא מתמודד עם קשיי קיום בלתי רגילים, לזכור מהיכן בא ולאן הוא עתיד לשוב - ולקוות שהזיכרון יחזיק מעמד אלפיים שנה. זיכרון כזה מחזיק דור או שניים, ואז נשאר רק בספרים שמעטים מכירים. לשם כך יש לחייב את הזיכרון כחובה דתית, חלק משגרת יומו של היהודי בעבודת אלוקיו.
4 אחדהדברים שהיכו בי בראשית כהונתי כשגריר באיטליה, היה היעדר הקשר הרציף בין האיטלקים לבין האימפריה הרומית שהתקיימה בארצם כאלף שנה. בתודעה האיטלקית שורשי האומה מגיעים בערך לראשית המאה ה ,13 עם פרסום יצירת המופת של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית" ב .1300 אז התחילו להת גבש ניצנים זעירים של תודעה לאומית, שהלכו והבשילו במשך כ 500 שנה עד לאמצע המאה ה ,19 עם איחוד איטליה. האימפריה הרומית אינה חלק מהשורשים של איטליה המודרנית, ואין שום היבט בחייהם שמזכיר קשר כזה, למעט בעיני רוחו של מוסולי ני, שרצה לחדש את ימי האימפריה כחלק מתפיסתו הפשיסטית.
לעומתם, חכמינו הטמיעו את זיכרון ירושלים בכל היבט בחיי העם. מתחת לחופה אנו שוברים כוס ונשבעים לזכור את ירושלים; כך אנו מעלים אותה על ראש שמחתנו. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים על בניין ירושלים ושיבת ציון. כיוון התפילה הוא לעבר העיר, מחוז כיסופים שדורות רבים לא הכירו במציאות. כשבונים בית, מותירים חלק לא מסויד, סימן לכך שכל עוד הבית הלאומי חרב, גם הבית הפרטי לא שלם. אפילו בברכת המזון מוסיפים משהו שלא קיים בברכות מקבילות בעולם. חכמינו תיקנו להודות לאל על המזון, אך הוסיפו בקשה לא לשכוח לבנות את ירושלים. כך הטמיעו את התפיסה, שכשם שהאדם הפרטי לא יכול לחיות ללא מזון, גם האומה אינה יכולה לחיות ללא עיר המקדש והמלוכה.
5 והיהתשעה באב. ביום הזה רוכזו צרותינו ומכותינו בהיסטוריה הארוכה, תוך הצבעה על השורש: חורבן ירושלים והמקדש, היציאה לגלות ואובדן העצמאות. חכמינו העתיקו ליום הזה את עינויי הנפש מיום הכי פורים - צום בן יממה, איסור נעילת הסנדל, רחיצה וסיכה, והתרחקות מיחסים אינטימיים - שכן אם ההרמוניה בין העם לארצו ולאלוקיו הופרה, ראוי שגם אנחנו נתנהג ונתענה כך, על כל פנים פעם בשנה. בכך הם הקבילו בין חשבון הנפש הפרטי בעשרה בתשרי לחשבון הנפש של האומה בתשעה באב.
הזיכרון המתמיד שימר באופן חי את הגרעין הלאומי, אף שהיה בתרדמה. וכך, לקראת סוף המאה ה ,19 כשהחלו לדבר על שיבה ממשית של העם הביתה לציון, לא היה צריך להסביר הרבה, שכן הכל היה מוכן כקפיץ שנדרך כאלפיים שנה וברגע האמת התפרץ ושינה את ההיסטוריה מגלות לגאולה, מחורבן לתקומה ומאפלה לאור גדול. הדברים נכונים שבעתיים כיום, לנוכח המערכה הקיומית שאנו נמצאים בעיצומה. ראינו כמעט את כל האימפריות, חווינו אסונות גדולים, נדדנו וחיינו בכל מקום בעולם, ויכולנו לכל זה. בעז"ה נתגבר גם על האתגר הנוכחי. העם היהודי הוא הוכחה חיה לתקוות האנושות להיחלץ מצרותיה ולבנות עתיד טוב יותר. נזכור זאת ביתר שאת בת שעה באב השנה. עם ישראל חי.
אחד הדברים שהיכו בי בראשית כהונתי, היה היעדר הקשר בין האיטלקים לאימפריה הרומית. בתודעה האיטלקית שורשי האומה מגיעים בערך לראשית המאה ה .13 האימפריה הרומית אינה חלק מהשורשים של איטליה המודרנית