מבולבלים? גם הם
בין הזמנים החיסולים האחרונים פותחים את הדרך לגדיעת אחת מזרועות התמנון האיראני. נכון, בישראל יש מטרות - אבל באיראן יש יותר, והיא פגיעה הרבה יותר מכפי שסברה
בינתיים, עד שלא יוכח אחרת, האיראנים ושלוחיהם, בעיקר חיזבאללה, לא תקפו את ישראל. אבל קורים שני דברים מעניינים. אחד, העולם בצורת ארה"ב, האו"ם, המערב ורוסיה, מנסה לתכנן ולביים עם האיראנים את ההתקפה על היהודים. מה מותר להם, כמה, למה, איפה. האמריקנים לוקחים כנתון שאיראן חייבת להעניש את ישראל. היא לא מזהירה אותה שלא תעז. הדבר השני זה הלקסיקון של העיתונות בישראל. פניקה. כאוס. "חרדה קיומית". התקיפה תתבצע בשעות הקרובות. או בתוך 24 שעות. בלינקן מאיים. בלינקן אמר לנציגי ה .G7 אולי בתוך 48 שעות. פארסה. הציבור מחכה שידברו איתו.
אבל מה שנראה זה שלאחר שישראל הכניסה את איראן לפינת הבושה, האיראנים נמצאים במצב "בלבלה". הפר שנים בישראל, גם הוותיקים והמנוסים, לא ציפו ולא יכלו להסביר את המהלומות המפתיעות שנחתו כמו שמאלית וימנית מהממות בתוך כמה שעות בביירות ובטהרן. מאחר שההפתעה וחוסר ההבנה של האויב כיצד דבר כזה התא פשר הם גדולים, האיראנים ושלוחיהם מהססים ואולי לא יודעים להחליט ולבצע. בעיקר כי הם לא יודעים למה ישראל מסוגלת, בדיוק כפי שהמומחים בתוך ישראל לא יכלו לצפות את ההתרחשות, לאחר שלפחות אחד החי סולים, של הנייה בטהרן, נעשה ללא מגע יד של יהודי.
מטרות יש הרבה בישראל, אבל באיראן יש הרבה יותר והיא פגיעה מאוד לכל תקיפה ישראלית. ההיסוסים בת גובת האיראנים נובעים, בין השאר, מכך שאינם רוצים להוסיף ביזיון על בושה. לפי תא"ל בדימוס יוסי קופרווסר בפודקאסט של המרכז הירושלמי לענייני חוץ, האיראנים חוששים שמתקפת טילים וכטב"מים בשידור חוזר ואולי מוגבר תתפוגג, ושמשהו לא צפוי עלול לקרות. במקום לתקוף ב 360 מעלות, הם משגרים איומים של לוחמה פסיכולוגית ב 360 מעלות. ובכל זאת, קשה לדעת כמה מהאיומים, בעיקר האמריקניים, נועדו להרתיע את איראן ובאיזו מידה בניין הכוח האמריקני באזור נועד להרתיע את ישראל. האמריקנים הביאו לאזור עוד כוחות אוויריים, נוסף על כוח שכבר קיים באזור. הכוחות, כולל מטוסי ,F-22 נועדו לתקיפה. אפשר לשער שהאמריקנים שז קוקים לנוכחות האיראנית בשוק הנפט לא רוצים לתקוף באיראן, אלא בעיקר להרתיע אותם מלירות טילים על בסיסים אמריקניים באזור כחלק מהסלמה.
כל זה מזכיר את ההבדל הגדול בין ממשל קמאלה ביידן לבין ממשל טראמפ, שכבר עמד במבחני איראן. ארה"ב וישראל ביצעו שני חיסולים ברמה גבוהה יותר מהנוכחיים. חוסל קאסם סולימאני, שהיה חשוב לג'יהאד האיראני שיעי יותר מהאייתוללה חמינאי, וחיסול מו מחה הגרעין פחריזאדה - ולא הורגשו רעידות אדמה. לא באה שום תגובה. זאת, משום שמדיניות הלחץ המ רבי והקרנת הכוח הבלתי צפויה של טראמפ השאירו את ההנהגה האיראנית בפרופיל נמוך, שמוצג לפעמים כ"סבלנות אסטרטגית".
למרות הלחצים על ישראל, כולל של בעלי טורים בבלגיה, האיראנים איבדו את היכולת לקרוא את ישראל. הם ראו את הלהבות מתימן. אין להם ערובה שישראל לא תצא למתקפה מקבילה שתכלול נכסים יקרי ערך, כמו תעשיית הנפט ואולי יעדים שקשורים לפרויקט הגרעין. מתקפה מקבילה זה בלי לחכות לנפילות, אלא יציאה ברגע שנורו טילים ושוגרו כטב"מים.
חרף התנגדותו של פרופ' אבי שגיא, החיסולים האח רונים פותחים את הדרך לניצחון. ההתכתשות העכשווית תאיץ את המאמץ הישראלי לגדוע לפחות אחת מזרו עות התמנון האיראני. לפי העוצמות המושקעות, נראה שצוות היריבים נתניהו, גלנט, הרצי הלוי ודוד ברנע מכוון להכרעה בחלון הזמן של הפוליטיקה האמריקנית, עד ינואר .2025 ממשל קמאלה ביידן חלש, וכל ממשל חדש שיעלה ירצה זירה שקטה.
ממה הם מודאגים מדהים לראות את הערנות של ותיקי העבודה והשמאל מול "האויב הפנימי", לעומת הקלת הראש באויב האמיתי לפני - ואחרי - מתקפת הטבח שלו
לפני חודש ישי פרידמן )עכשיו ,(14 בגיחות העומק שלו מעבר לגדר של מחנות השמאל, עלה שוב על מו דיעין גלוי, מעניין מאוד. מאמר בשבועון הקיבוצים של אלישע שפירא, חבר עין השופט. קיבוץ מעניין, בהתחשב בכך ששני מפקדי אוגדות שמעורבים במלחמה נולדו וג דלו בו. אחד מהאבות הקדמונים של הקיבוץ הוא שמעון אבידן, מייסד חטיבת גבעתי ומפקדה בקרבות הדרום במלחמת השחרור.
שפירא הוא סא"ל בדימוס בן גילו פלוס מינוס של אהוד ברק, שגם הוא לא נולד בדיוק בגבעת אולגה. שפירא נדרש לסוגיית ה"סליקים" - מאגרי הנשק ליום פקודה - בקיבוצים, שכמה חוקרים עסקו בהם, חשפו את הכוונות מאחוריהם וכו'. המסר העיקרי שלו הוא שבמבט מהיום אפשר למצוא את ההצדקה לסליקים משום שיש להם הצדקה גם היום, ותחת כותרת משנה בנוסח "הסכנה הפנימית: הרוויזיוניסטים" הוא מנתח את האיום מימין: "הם יעשו זאת בעזרת מיליציות חמושות, אם יינתן להם להקימן, או שינסו להסב מוסדות ביטחון לאומי קיימים, דוגמת המשטרה, ולעשותם למיליציות הנתונות למרותם ואינן מחויבות לחוק ולפיקוחו של בית המשפט. זה יכול להתחיל בפיזור אלים של הפגנות, להימשך במעצרים שרירותיים ובמשפטי ראווה, ולהידרדר לשימוש בנשק חם מול יריבים פוליטיים.
"נראה ששומרי הסליקים לא טעו", כתב אלישע שפי רא. "אם הם טעו, הרי טעו לחשוב שהסכנות חלפו. מפתיע להיווכח עד כמה דומים האיומים )לעבר(... רוב האיומים באים מבפנים".
נקודות למחשבה: בתחילת שנות ה 50 לא היה מדובר רק ב"סליקים", אלא בהתארגנות מחתרתית רחבה, הוק מו תאים מחתרתיים בתוך צה"ל. הראשון שחשף זאת, כפי שמציין שפירא, היה פרופ' זאב צחור ז"ל. כשנח שפה "המחתרת של מפ"ם" שהמשכה ב"חוג הקצינים", ניסו להסתיר את הפרק הזה. הממסד המחקרי והמו"לי של התנועה עבר מהסתרה להכחשה, בעיקר מחקרו של גידי אילת "לא יוכלו בלעדינו". עכשיו אלישע שפירא מעביר הילוך: אפשר להתגאות בפרק המחתרת ומחבואי הנשק. היו לכך סיבות מוצדקות.
אבל מה שיותר חשוב הוא המנטליות, שיש לה חלק בעיוורון כלפי הנעשה מעבר לגדרות עזה. אפשר לתהות על מערכת העצבים הרגישה של ותיקי תנועת העבודה, בייחוד פלגי השמאל בתוכה, כלפי כל תופעה מגונה שנחשפת בימין. מייד צריך להכין מאגרי נשק, וקריאות דומות נשמעו גם ב ,1977 אבל לא כל כך בגלוי. אולי צריך להקים מחדש את הפלמ"ח, אמר עמוס עוז באחת ההלוויות המיתולוגיות שלאחר המהפך. הערנות המדהימה הזאת מול האויב הפנימי לעומת הקלת הראש באויב האמיתי, שמתקפת הטבח שלו טרם נרשמה על הרדאר של חלק מהציבור. מול חמאס - פסטיבלי בלונים צב עוניים, כלניות, רכיבת אופניים, חבילות שי לעת מצוק
למרות הלחצים על ישראל, האיראנים איבדו את היכולת לקרוא אותה אחרי מהלומות החיסול והלהבות מתימן. אין להם ערובה שישראל לא תצא למתקפה מקבילה שתכלול נכסים יקרי ערך, כמו תעשיית הנפט ואולי יעדים שקשורים לפרויקט הגרעין. מתקפה מקבילה, כלומר בלי לחכות לנפילות, אלא יציאה ברגע שנורו טילים ושוגרו כטב"מים
מהשכנים (עוד סבב זמני שאחריו שריפות). אם אתה יודע שמעבר לגבול יש אויב רצחני שממתין לשעת כושר, אתה לא מבטל במחי עתירת בג"ץ את מרחב האבטחה, הפרימטר, ואתה מתכונן.
אחד משלנו בלי לזהות תהליכים ו"אלימות מתנחלים", ברק חירם מפגין עצמאות מחשבתית ומדגיש שגם המטרה הצבאית העליונה היא בלתי נפרדת ממטרות לאומיות
תא"ל ברק חירם הוא מהמפקדים הבכירים שדווקא מודעים לקיומו של אויב. מתוך היכרות עם דור הלוחמים הנוכחי הוא לא חשש להבליט השקפת עולם לאומית היסטורית בנאום הפרידה שלו מחיילי אוגדה .99 להבדיל ממפקדים בכירים אחרים שנפרדו לאחרונה מפקודיהם, הוא לא מזהה תהליכים שדומים לגרמניה הנאצית, וגם לא משתמש בקונספט של "טרור יהודי". או "אלימות המתנחלים".
לוחמיו מעריצים אותו. רבים מהם באים מאותו פלח אוכלוסייה שתפס את מקומם של בני ההתיישבות העובדת, כפי שנקראו בעבר הרחוק. בין הלוחמים במלחמה הארוכה הזאת לא היו רבים מבני החלוצים, שאכן הקריבו קורבן דמים נורא במלחמות העבר הרחוק. אף שרובם המכריע מחפשים אחדות וקרבה אל צאצאי הסליקים והתאים המחתרתיים בקיבוצים, אלה עדיין רואים את המתנחלים ודור החלוצים הנוכחי דרך הכוונת. כיעד פוטנציאלי שצריך לחסום ולהתגונן מפניו.
זה לא מקרה שבשמאל זיהו כבר לפני כמה חודשים את ברק חירם כמטרה שצריך לסמן. העובדה היא שהאוגדונר נלחם בראש חייליו עשרה חודשים, כשהוא פשוטו כמשמעו נלחם יחד עם ראש החץ של אוגדתו, יורה, חוטף, מחלץ פצועים, עד כדי מתן דוגמה אישית מוגזמת. כך שמעתי מחיילים שלחמו באוגדתו. בכל זאת, מפקד האוגדה נדרש להנהיג גם מלמעלה, ולא רק בגובה העיניים של הלוחמים.
מי שיצאו נגדו היו האלוף נעם תיבון, השר לשעבר יזהר שי, הכתבת המגויסת כרמלה מנשה ואחרים. הם זיהו שמח"ט גולני לשעבר, העובר להיות מפקד אוגדת עזה, הוא לא משלנו. זה העיקר פה. גם במלחמה הקשה והארוכה הזאת מערכת העצבים של הכריש הפוליטי מרובה השיניים לא מפסיקה לפעול, אלא אולי מתחדדת.
תא"ל חירם שייך לדור המפקדים, שהיה צריך עכשיו לקבל את הפיקוד על צה"ל ברמות הגבוהות ביותר. הוא הוכיח את עצמו. מבקריו הם בשר מבשרו של "דור הכישלון", והוא נציגו של "דור הניצחון". הוא לא מפקד שמגיע לתפקידו בגלל קישוריו וקשריו, בגלל היותו מחובר לגלקסיה של כתבים בכירים או לרשת משפחתית־תקשורתית־עסקית. תפקידו החדש כמפקד אוגדת עזה לא מקדם אותו כפי שהיה צריך, אלא הוא סוג של מרחק בלימה שעלול לאפשר לגורמים עוינים להתארגן נגדו.
בעדויות של קצינים בכירים בוועדת אגרנט, כמו ישראל טל או מוטק'ה ציפורי, הושמעה ביקורת קטלנית על ירידה מוסרית בצמרת צה"ל, כולל ביקורת על מגמות שליליות בחברה הישראלית. אל"מ יעקב חסדאי הצליף במאמרים ובספרים ללא רחם בחברה ובצה"ל. דבריו של ברק חירם הם לא תופעה חסרת תקדים, מה גם שבנאומו הוא מתכתב עם משה דיין ויגאל אלון, שניים ממצביאי העבר שדורות של מפקדים התחנכו עליהם. חירם מפגין שהוא עצמאי מבחינה מחשבתית, הוא רואה את המשימה לאור המטרה, בידיעה שגם המטרה הצבאית העליונה היא בלתי נפרדת ממטרות לאומיות שקשורות בעבר ובעתיד.
הוא בעיקר שייך לזן המפקדים ה"בנדיטים". תא"ל גיא חזות (ראו ראיון במוסף "שישבת") מציין את דמות ה"בנדיט" כמפקד שצה"ל לא יכול בלעדיו, למרות העובדה שהוא חורג מהמסגרת. כאלה היו מאיר הרציון, אריק שרון, אהוד ברק בתקופות מסוימות, צ'יקו תמיר ועופר וינטר ואחרים. ניכוש הבנדיטים מהנוף הצה"לי של הדור האחרון הפך אותו לצבא השטוף ב"מבסוטיזם", שבכיריו דואגים לקדם את מעמדם התקשורתי.
יהודי מדי עבורם למנהליה של קמאלה האריס חשוב לשמור על אחדות האגף הפרוגרסיבי, וג'וש שפירו נחשב ליותר מדי פרו־ישראלי. לא פלא שהוא עלה על הכוונת של האקטיביסטית
עכשיו, כשקאמלה האריס בחרה את המועמד שלה לסגן הנשיא, צריך להזכיר שוב שהיא לא נבחרה במפלגה בזכות עצמה ובדרך של דמוקרטיה פנימית, אלא הכוחות המנהלים את המפלגה הדמוקרטית הם שהחליטו עליה. לכן להגיד שקמאלה בחרה בטים וולץ, מושל מינסוטה, זה מוגזם. המנהלים בחרו בו. או יותר נכון, הם החליטו נגד ג'וש שפירו מושל פנסילבניה.
חדי העין והאוזן מבינים שליהדותו של שפירו משקל כבד באי־בחירתו. בכמה מגזינים ליברליים, כמו ה"ניו ריפבליק", נאמר בפירוש ששפירו "רע לפלשתין". בואו נגיד את זה בגלוי - השם שפירו עלול להיות רעיל בחוגים מסוימים בדיוק כמו השם ליברמן. ג'ו ליברמן היה המועמד של אל גור לסגן הנשיא בבחירות של שנת ,2000 עת הושקע מאמץ כביר של ממסד מסוים להעביר את ג'ורג וו. בוש דרך קוף המחט האלקטורלית.
הפרשנות המקובלת בארה"ב היא שהנושא הישראלי־פלשתיני הפך לעמוד תווך בתשתית האידיאולוגית של המפלגה הדמוקרטית. ג'וש שפירו נחשב ליותר מדי פרו־ישראלי, יהודי כמובן, והפלג השמאלי־פרוגרסיבי שם אותו על צלב הכוונות. לקמאלה חשוב יותר לשמור על אחדות האגף של השמאל האקטיביסטי, שפעיליו הם גורם מפתח בקמפיין. כי מבחינת חישובי ניצחון אלקטורלי, פנסילבניה חשובה יותר ממינסוטה. שפירו צבר אשראי חיובי גם בקרב מצביעים רפובליקנים בעקבות התנהלותו אחרי ניסיון ההתנקשות בטראמפ, שהתבצע במגרש הביתי שלו. וכמובן - המצביעים היהודים שיש להם משקל מכריע בפנסילבניה.
כמו שג'ו ביידן נבחר 2020־ב על ידי אובמה ואנשיו, שדאגו להוציא את מתחריו מהמרוץ, כולל ברני סנדרס - כך קמאלה פחות מנהלת ויותר מנוהלת. √
חדי העין והאוזן מבינים שליהדותו של שפירו משקל כבד באי־בחירתו. בכמה מגזינים ליברליים, כמו ה"ניו ריפבליק", נאמר בפירוש ששפירו "רע לפלשתין". בואו נגיד את זה בגלוי - השם שפירו עלול להיות רעיל בחוגים מסוימים בדיוק כמו השם ליברמן, המועמד של אל גור לסגן הנשיא בבחירות 2000