אגדות החורבן של קליפורניה
ערב שבת חזון, על גבול תשעה באב תשפ"ד, קל יותר לחוש חורבן. עשן השריפה משמחת תורה עדיין באוויר, הפחד מל שבת על הרצפה ולקרוא על תינוקות שחוטים הולך ומתעצם. אנחנו רגילים לפגוש את זה בעיתון, מכירים את זה מהשואה, איך כללו מגילה כזאת בספר הספרים ואנחנו זורמים עם הטקסט ועם המאורעות, כאילו בכל דור ודור חייב אדם לייצר לעצמו אגדות חורבן משלו? בתשעה באב המקראי האיבה מגיעה לשיא ואחריה הגלות. בש ריפה שנשרפנו באירופה חיפשנו מוצא ונאלצנו להיזרק לארץ ישראל, אבל השארנו שובל מפואר בכל גלות אפשרית. עם השנים נוצרו יחסי אהבה שנאה בין ישראל לתפוצות, יחסים שמקבלים עכשיו זווית אחרת. בחורבן הישראלי המתמיד שלנו, אחד המאפיינים הוא הכמיהה לגלות והנהייה אחרי דרכון זר. כשעוד חיינו באשליה שאוהבים אותנו בעולם, עשינו אותו כדי שהילדים ילמדו בחינם רפואה בהונגריה, כשהיתה מגפה עולמית השקענו באזרחות הזרה כדי שבפעם הבאה נוכל לנדוד בקלות רבה יותר במדינות האיחוד, וכשפרצה הרפורמה - הטרנד היה שהעולם דמוקרטי. בתשעה באב לא לומדים תורה, אבל מותר ללמוד מאגדות החורבן: אוסף סיפורים המכונסים בעיקר בתלמוד הבבלי והירושלמי ועוסקים בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני, קצת הרוגי ביתר ומרד בר כוכבא - תכנים אישיים קשים הממחישים את רוח החורבן.
חזרתי השבוע מסיבוב קצר בארה"ב, פגשתי אנשים שחוו אנטישמיות ולא יכולתי שלא לחשוב על האופן שבו גלי השנאה שוטפים הפעם את כל היהודים בכל מקום שהם נמצאים בו, והפכו גם את מי שהיינו רגילים להתעליין עליהם לחיילים ציוניים בקמפוסים של אמריקה, שמחרפים נפשם בכל הליכה פשוטה בקמפוס. כמו באגדות החורבן.
תיקון עולם
אהרון בוך סנדיקובקי הוא סטודנט בן 20 מאוניברסיטת סן דייגו. מינהל עסקים, שנה רביעית. נולד בארה"ב להורים שהגיעו מברית המועצות. אהרון היה הראשון במשפחה שחגגו לו בר מצווה, אחרי שנים של פחד מהצגת סממנים יהודיים בציבור.
בקמפוס אהרון פעיל בארגונים למען ישראל ושותף במיזמים של לי מודי יהדות. "אני אוהב ללמד יהדות ולסייע ליהודים אחרים להכיר את השורשים ואת הזהות שלהם", משתף אהרון. "הרבה אנשים לא יודעים מה יהדות אומרת - בשבילי זה קודם כל תיקון עולם. ותיקון עולם מתחיל בלהיות נחמד לאנשים, לעזור, ללמוד מההיסטוריה ולרצות להפוך את העולם למקום טוב יותר".
הסברה הרווחת שאליה נחשף משחר לימודיו האקדמיים היתה שיהודים אוהבים כסף ושיש להם אף ארוך. הסברה הנכונה שבה אוחזים כולם היא שדוכן התפילין באחד השבילים הצדדיים של הקמפוס, שבו הוא וחבריו נוהגים לקיים את המצווה מדי פעם, שייך ליהודים. לכן זו היתה אחת הנקודות הראשונות שהותקפו לאחר שמיני עצרת: "צעקו עלינו 'יהודים מלוכלכים', וסיסמאות נגד כיבוש ונגד יהודים. ירקו עלינו. בכיכר המ רכזית של הקמפוס ארגנתי הדלקת נרות לזכר החללים ותפילה להשבת החטופים ולעילוי נשמת הנרצחים. אנשים עם כאפיות וסטיקרים שקוראים לאינתיפאדה נגד יהודים הפריעו, וגם שבועות ארוכים לאחר תחילת המתקפה עדיין הרגשנו מפוחדים ללכת בקמפוס. אחרי שאמא שלי באה לבקר אותי, וסטודנט שהבחין בשרשרת מגן דוד שענדה התקיף אותי, הקמתי עם חברים קבוצות ליווי שמסייעות לסטודנטים ללכת מהחצר לכיתה, לספרייה, למעבדות, לחמוק מזריקות אבנים שהחלו להתרחש בין כותלי הקמפוס".
רק לא WAZE
ההתעללות לא נגמרה בחזית הסטודנטיאלית: "קיבלנו מטלה לכתוב על חברה כלכלית שהצליחה. כיצד נוצרה, גדלה והפכה משגשגת. כתב תי על ווייז, השקעתי הרבה. פתאום אני מקבל למייל שלי את הציון .20
"לא האמנתי. שאלתי את עוזר המרצה למה. הוא ענה לי: 'כי לא כתבת שווייז קיימת במדינת אפרטהייד שמפרידה פלשתינים מהחברה ומתעל מת מהגדה המערבית'. כעסתי מאוד, הלכתי למנהלת המחלקה, שזימנה פגישה עם המרצה ובה המליצה לפרופסור לתקן את הציון. בסוף הוא נעתר ותיקן ל .90 אבל אין לו שום הערה או נזיפה, ואין לי ספק שהוא לא יהסס לחזור על הדברים גם עם הסטודנט היהודי הבא".
לאחרונה הגיש אהרון מועמדות לאגודת הסטודנטים. "נרשמתי בא פליקציה כמו כל מתמודד, ופתאום שמתי לב שהשם שלי הוסר. שאלתי יהודים אחרים שנרשמו - והתברר שגם מועמדותם הוסרה. ביררתי עם הסטודנט האחראי, שענה: 'אתם תומכים בג'נוסייד ובאפרטהייד, אז לא תוכלו להתמודד. הערכים שלכם לא מתאימים למקום הזה. תוכלו לה צביע אמנם, אבל לא להתמודד'.
"ניסיתי להסביר הרבה פעמים לחברים מהקמפוס שהם נשענים על עובדות שגויות, אבל זה לא משנה להם. הם עוקבים אחרי מדיה שטופת שנאה ואין להם פתיחות לשמוע מהי יהדות או ציונות.
"אנטישמיות לא צריכה תירוץ. אין כבוד לאמונה של מישהו אחר. "השנאה הזו היא מפלצת שהולכת וגדלה, ואם לומר בכנות - אין עתיד נורמטיבי ליהודים פה. כשהייתי צעיר ביקרתי בישראל, וכשנחתנו ניש קתי את האדמה. אני נזכר בזה ותוהה אולי התשוקה הזאת לציונות תוביל אותי בסוף לעשות עלייה. מי שהיהדות חשובה לו - לא יוכל לבנות עתיד בתוך כל כך הרבה שנאה".
שאלתי את אהרון אם הוא מודע לאתגרים שיש בארץ, והוא ענה לי על שירות בצבא. לא אתגרתי אותו בטענות ישראליות על "הדתה" במרחב הציבורי או על תפילות במרחבים עירוניים, ולא ביררתי אם לדעתו ביש
ראל ציוני זו תמיד מחמאה. אי שם, בתוך החורבן, רק החזון מחזיק אותו. ●
"שאלתי את עוזר המרצה למה הכשיל אותי בעבודת הגמר במינהל עסקים. הוא ענה לי: 'כי לא כתבת שווייז היא חברה פושעת, שמתקיימת במדינת אפרטהייד שמפרידה פלשתינים מהחברה ומתעלמת מהגדה
המערבית'" בקמפוס בסן דייגו כולם ידעו שיהודים אוהבים כסף, שיש להם אף ארוך, ושדוכן התפילין בקצה השביל שייך להם. לכן זו היתה הנקודה הראשונה שהותקפה אחרי .7.10 מי שמגיע להניח - שותף לג'נוסייד, ברור