לפעמים המריבה היא רק תירוץ
עצבות גדולה נפלה עלי ביום מימי השבוע הזה. זה קרה כאשר שותפתי, ד"ר יעל דורון, פנתה אלי בדרישה שנחדש את קבוצות ההידברות שהפעלנו בהצלחה בעולם הישן שלפני המלחמה.
הימים היו ימי הפולמוס הגדול והמטלטל סביב הפוליטיקה והרפורמה המשפטית, ואנו יזמנו מפגשים של קבוצה גדולה שהורכבה, חצי חצי, מאנשים בעלי דעות מנוגדות, ישבנו ודיברנו במתכונת מקצועית של קבוצה טיפולית. וזה עבד, לדעתנו, מעל המשוער.
מתברר שגם לדעתם של המשתתפים. רובם שבו והגיעו באדיקות למפגשים וכבר היו תוכניות להמ שך, ואז הגיע 7 באוקטובר וכל זה נגמר בגלל אבל והתכנסות ופחד ומהומה.
אני עסוק כבר כמה חודשים בניסיונות התעלמות מהזירה הזו, זירת הוויכוח הפנימי, גם בשל הקביעה הנושנה שצרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות, לא כל שכן כשצרות אחרונות הן כה עזות וקיומיות, אבל בעיקר משום שהצרות האחרונות הוכיחו עד כמה מיותרות וחסרות פרופורציה ואף חסרות משמעות היו הצרות הראשונות.
והנה, המציאות טופחת על הפנים והגנת הצרות האחרונות הולכת ונמוגה, ומבעד למסך המורם מת גלות צרות ראשונות במלוא מערומיהן. אוף.
איך ייראה המפגש הראשון של הקבוצה שלנו? אני חרד ורועד מעצם המחשבה על כך. אחד החברים בק בוצה איבד מחצית ממשפחתו בטבח. שני איבד את חתנו. אחד יבוא, אם יבוא, כשהוא קטוע רגל. רבים יבואו מהמלון שבו הם גולים כבר שבעה חודשים. כולנו נהיו נואשים, מוכים וחבולים. אני חרד בעיקר מפני שאני יודע בדיוק מה יעלה ויבצבץ שם, כעבור דקה וחצי בדיוק: נגלה שכולם מחזיקים באותן הדעות בדיוק ואולי הן אפילו מחודדות יותר. העיניים הכ בויות תידלקנה ברגע שבו יתלהט הוויכוח, חרצובות הלשון יותרו והניסוחים יהיו חריפים פי כמה, כי הפעם יתלווה אליהם גם שובל הדם והאש ותמרות העשן. זה הולך להיות קשה ורע, וכולנו נתגעגע, כנראה, לוויכוחים החמודים והידידותיים על קץ הדמוקרטיה ומיהו ישראלי.
וברור שאמרתי ליעל כן. כן כן. בוודאי. אנחנו נשוב לקבוצות האלה ולמפגשים האלה, לא בשביל מה שנדבר בהם אלא בשביל עצם המפגש. בשביל המגע ומבט העיניים והפעולה הזו, שאין אקטיביס טית ממנה, ללכת צעד קדימה ולהיפגש. לחבק את ערן חזק ולבכות איתו, לצחוק עם רינה על החיים במלון, לצייר ליוחאי לב על הגבס ולאכול ביחד בו רקס. אחר כך נשב במעגל, נקלל שעה כמו משוגעים רק בשביל שכבר יגיעו הקפה והשיחה המתוקים של אחרי. וכשם שאני בטוח בכל מאת האחוזים שהדעות תהיינה חריפות ומחודדות יותר, כך אני בטוח שגם החיבוקים יהיו אמיצים יותר והמבטים יהיו חמים יותר. לפעמים המריבה היא רק תירוץ לכל השאר, ובימים האלה מה שחשוב הוא כל השאר.
אם יש משהו שהמצב הנורא הזה העניק לנו - זה את המרווח הרחב של בין השיטין. גם אם הטקסט נותר כשהיה, אני בטוח שהקונטקסט שינה את הסאבטקסט, והרי זה בדיוק מה שקובע. בהצלחה שיהיה לנו.
המציאות טופחת על הפנים והגנת הצרות האחרונות הולכת ונמוגה, ומבעד למסך המורם מתגלות צרות ראשונות במלוא מערומיהן. אוף