בזכות יעל דיין
מי צריך חוק למניעת הטרדה מינית? מה זה בכלל "הטרדה"? אם אני בת 16 שממלצרת באולם חתונות, והבעלים בן ה 40 פלוס מחכה לי באוטו שלו מחוץ לאולם בסוף המשמרת - זאת הטרדה? הוא לא עשה כלום, רק הציע.
אם אני דוברת של חבר כנסת, ועיתונאי מתקשר אלי ואומר שהוא ברחוב שלי, ושואל אותי באיזה מספר אני מתגוררת, כי הוא בסך הכל רוצה לבקר אותי - זאת הטרדה? מה פתאום. נימוס, ידידות, כולה בן אדם נשוי ומבוגר ממני ובעל השפעה שרוצה להגיד שלום.
זאת היתה האווירה, וככה חיינו: מילים, הצעות, הע רות, לפעמים אפילו נגיעות שמכווצות אותך. אבל את לא אומרת כלום, כי את בכלל לא מודעת לכך שמותר לך להגיד לא.
כי גם את אמא שלך המנהל שלה מטריד. לא נוגע, חלילה, אלא רק מתקשר ב 23:00 בלילה ושואל איפה היא ומציע לעבור אצלה ולשתות קפה. והוא עושה את זה כי מותר לו, כי זה בסדר, כי יש לגיטימציה, כי אף אחד לא ייתן את הדין וישלם מחיר על משהו שהוא נו רמטיבי בעיני החברה והסביבה. ואז הגיעה יעל דיין ז"ל. לכאורה האישה שהכי לא אמורה להבין חוסר אונים של נשים, בהיותה בת למשפחת דיין, אצולה הרואית מלאת כוח, וכמובן - בת של גבר גבר. הרי מי יעז להציק לבתו של הגנרל? ויש לה גם אמא - רות. אישה חזקה, עצמאית, דוגמה ומופת לעשייה ולגו זקוף.
אבל דווקא יעל, שיכלה להיות הכל חוץ מלוחמת, הפכה להיות נושאת הדגל של זכויות הנשים.
במדינה שבה צבא וכוח וגבריות הם שם המשחק, ובבית שבו אבא שלה הוא שמייצג את כל הערכים הללו - דיין קמה ודיברה בשם ההפך. היא השמיעה את הקול שלנו, של מי שספגו וחוו ועברו כי זה בסדר, בקטנה, כי היה מותר.
,1998 החוק למניעת הטרדה מינית עולה להצבעה בכנסת. אני בת ,23 עובדת בתחילת דרכי. במקרה אני נתקלת בה במסדרון.
היו אומרים עליה שהיא אישה קשה, ואני שמעתי
והפנמתי. הרי רק נשים קשות דורשות זכויות, לא? אבל בכל זאת אני נעצרת, ופונה אליה בנימוס, בחשש, על קצות האצבעות.
אני רוצה לספר לה על ההם, על המדריך, על המנהל, על העיתונאי, על כל מי שבאגביות גירד את שכבת ההגנה והכבוד, שלא עצר לרגע לחשוב שאולי מאחו ריה יש נפש. אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה "תודה על החוק הזה". והיא מבינה. מהמבט שלה אני יודעת שהיא מבינה. בגיל היא יכולה להיות סבתא שלי, אבל בנפש - היא קרובה אלי יותר מהרבה מאוד נשים בגילי שהפנימו והשלימו עם מקומן בעולם. שמקבלות בהרכנת ראש את הסטת הווילון של תא המדידה בדיוק ברגע שבו הן רוצות שהוא יישאר סגור, ככה, כי למישהו בא, כי אז מה אם זה מביך ומכווץ ומשתק.
עוד לפני מהפכת מי טו, עוד לפני שמישהו בכלל שמע על הארווי וויינשטיין ולהקתו - יעל דיין היתה שם למעננו. מרגיזה, מאתגרת, ברורה, לא מתחנפת - אך מבינה שרק ככה אפשר לחולל מהפכות. שכדי לשנות, בשבילנו, צריך קודם כל להכיר בכך שיש בעיה. ושכ די למנוע אותה נדרשת ענישה. שלדבר זה לא מספיק. שאנחנו חייבים, כחברה, לשים קווים אדומים ולומר - די, מספיק.
בזכות יעל דיין ז"ל, ונשים רבות נוספות שהובילו את המהפכה הזאת, שום מנהל או מדריך או עיתונאי לא מעיזים היום לעשות לבנות שלנו את מה שהם היו עושים לנו.
בזכותה הבנות שלנו מבינות שיש להן כוח, והן לא נותנות להם לעשות את זה.
במדינה שבה צבא, כוח וגבריות הם שם המשחק, בבית שבו אבא מייצג את הערכים הללו - יעל דיין, שיכלה להיות הכל חוץ מלוחמת, הפכה לנושאת דגל זכויות הנשים